Dmaye
Daf 17b
משנה: הַמַּדִּיר אֶת חֲבֵירוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ וְהוּא אֵינוֹ מַאֲמִינוֹ עַל מַּעְשְׂרוֹת אוֹכֵל עִמּוֹ בַּשַּׁבָּת הָרִאשׁוֹנָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הַמַּעְשְׂרוֹת בִּלְבַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ מְעוּשָּׂרִין הֵן. וּבְשַׁבָּת שְׁנִייָה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נוֹדֵר הִימֶּנּוּ הֲנִייָה לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר.
Traduction
Si quelqu’un (ignorant) adjure son prochain par vœu de manger chez lui, et que celui-ci n’a pas confiance en lui pour le prélèvement de la dîme, le prochain mange chez lui la première semaine (171)L'on pouvait adjurer son prochain de manger chez vous. En ce cas de contrainte, l'on pouvait manger chez son voisin ignorant la première semaine du mariage de 2 jeunes gens, car ces repas solennels étaient obligatoires, et l'on craignait, en s'abstenant, de provoquer des inimitiés., malgré son manque de confiance au sujet de la dîme, pourvu que l’hôte lui ait certifié que la dîme est prélevée. Mais la seconde semaine, se fut-on interdit à son sujet toute espèce de jouissances ou de services réciproques, il ne pourra pas manger avant d’avoir prélevé la dîme (il ne se fie plus à sa parole).
Pnei Moshe non traduit
מתני' המדיר את חבירו. השביעו והדירו שיאכל אצלו:
בשבת הראשונה. התירו לו משום איבה כדמפרש בגמרא:
17b וְרִבִּי יוֹנָה בְּעֵי מַהוּ שֶׁיִּשְׁאָלֶנּוּ דֶּרֶךְ עֲקַלָּתוֹן. רִבִּי יוֹנָה כְדַעְתֵּיהּ. רִבִּי יוֹנָה זְבַן חִיטֵּי מִן דְּבַר חֲקוּלָה נְפַק לְגַבֵּיהּ אֲמַר לָיהּ לָא דְאֲנָא חֲשֵׁיד לָךְ. אֶלָּא בְגִין דִּזְבַנִּית מִינָּךְ חִטִּין וַחֲמִית אוֹכְלוֹסָא עָלָךְ וְאָֽמְרִית דִּילְמָא דְּאַנְשִׁיתֵיהּ מְתַקְּנָהּ מְתַקְּנָן הֲוִייָן. טְעַן מְחַזְּקָה עָלוֹי אֲמַר לֵיהּ מַה אַתְּ חֲשַׁד לִי.
Traduction
⁠—Mais, objecta R. Yona, la formalité de l’information peut-elle être faite par voie indirecte? —Oui, selon le fait suivant raconté par R. Yona même: après avoir acheté un jour du froment, au fils d’un paysan, il se rendit auprès de lui pour s’informer au sujet de la dîme, et lui dit: ''Je ne te soupçonne pas de jamais omettre l’accomplissement de ce devoir; seulement, comme au moment de l’achat, il y avait beaucoup de monde auprès de toi, je me suis dit que peut-être, par la préoccupation, tu as pu oublier de rédimer les fruits''. Le vendeur leva son bâton, et dit: quoi! me soupçonnes-tu? (Je n’ai rien négligé). reprise: Si l’oblation de la dîme (le 100ème) sur les fruits douteux (166)Comme l'on sait que l'on ne se fie pas à l'ignorant, le prélèvement de doute a lieu même s'il n'est pas obligatoire. est retombée à sa place primitive (167)Cela constitue, en cas de certitude d'interdiction, un mélange défendu nommé medoumma., (dans le reste d’où elle a été tirée) et si l’on veut se tranquilliser de toute crainte à ce sujet on peut même un jour de semaine, dit R. Simon Shezori, se renseigner auprès du vendeur, et manger selon l’assurance donnée.
Pnei Moshe non traduit
מהו שישאלנו דרך עקלתון. כלומר אם חושש הוא שלא ישאלנו להדיא אם תקנת את הפירות שלקחתי ממך שלא יהא רע בעיניו על שחושדו על המעשרות מהו שישאלנו בדרך עקלתון וסביבות הדברים ולומר לו שמא מחמת טרדה שכחת מלתקנם כעין ההיא דר' יונה לקמן ואם מהני שאלה זו כשואל להדיא אם תקנת אותן:
ר' יונה כדעתיה. כלומר הא דמספקא ליה בזה לדעתיה אזיל שלא היה רוצה לסמוך על שאלה כזו כדלקמיה:
ר' יונה זבן חיטי מן דבר חקולא. כך שמו ולא היה מאמינו אם עישרן ונפק לגביה וא''ל לא דאנא חשיד לך באתי אצלך לשאול אלא בשביל שכשלקחתי ממך החיטין וראיתי אוכלסא מהרבה ב''א העומדים עליך לקנות וחשבתי שמא מרוב הטרדה שכחת מלתקנן והשיב לו זה מתקנן הוויין. אל תחוש כי כבר תקנתי אותם:
טען מחזקה עלוי. ואפ''ה לא רצה ר' יונה לסמוך על תשובה זו והתחיל לטעון עמו בחזקה ובפעם אחר פעם תאמר לי האמת אם תקנת אותם וא''ל המוכר הזה מה זה וכי אנא חשיד ליה הלא כבר אמרתי לך שמתוקנין היו:
תַּנִּי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי שֶׁחָֽזְרָה לִמְקוֹמָהּ מְדַמַּעַת שֶׁלֹּא לִמְקוֹמָהּ אֵינָהּ מְדַמַּעַת. רִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר בֵּין לִמְקוֹמָהּ בֵּין שֶׁלֹּא לִמְקוֹמָהּ אֵינָהּ מְדַמַּעַת. רִבִּי בוּן בַּר חִייָא בְּעָא קוֹמֵי רִבִּי זְעִירָא מָאן דְּאָמַר מְדַמַּעַת מְדַמַּעַת. וּשְׁאֵינָהּ מְדַמַּעַת אֵינָהּ מְדַמַּעַת נִיחָא. מַאן דְּאָמַר לִמְקוֹמָהּ מְדַמַּעַת שֶׁלֹּא לִמְקוֹמָהּ אֵינָהּ מְדַמַּעַת. מַה בֵּין לִמְקוֹמָהּ מַה בֵּין שֶׁלֹּא לִמְקוֹמָהּ. עָל רִבִּי חַגַּיי. אָֽמְרִין בְּדֵין הוּא מֵימַר מֹשֶׁה דַּאֲנָא אֲמַר טַעֲמָא אֲמַר מֹשֶׁה דַּאֲנָא אֲמַר טַעֲמָא מַאן דְּאָמַר מְדַמַּעַת שֶׁהִיא מַתֶּרֶת אֶת הַשְּׁיָרַיִים לַאֲכִילָה. מָאן דְּאָמַר אֵינָהּ מְדַמַּעַת שֶׁאֵינָהּ מַתֶּרֶת אֶת הַשְּׁיָרַיִים לַאֲכִילָה. הוֹרֵי רִבִּי לָא כְּהָדָא דְּרִבִּי חַגַּיי. אָמַר רִבִּי זְעִירָא אֲתָא עוּבְדָא קוֹמֵי דְּרִבִּי חֲנִינָא וְהוֹרֵי כְּרִבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי. רִבִּי אָחָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹנָתָן אֵין הֲלָכָה כְּרִבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי.
Traduction
On a enseigné: si l’oblation de la dîme (100ème), prélevée sur des objets douteux, est retombée à la place d’où elle a été prise, elle rend tout ce mélange consacré ‘inacceptable pour d’autres que le sacerdote); si elle ne retombe pas au même endroit, il n’y a pas de mélange consacré. Selon R. Simon, il importe peu que cela retombe au même endroit, ou non; il n’y a pas de mélange. R. Aboun bar Hiya fit la remarque suivante devant R. Zeira: On comprend bien légalité des mesures adoptées lorsque, sans se préoccuper de l’emplacement, l’un dit: que le mélange soit déclaré valable et sacré, et l’autre dit non; mais, comment se fait-il que la distinction dépende de la question de savoir si l’oblation est retombée à la même place, ou non? Sur ce, R. Hagaï entra. On dit alors (pour le railler): est-ce qu’à ce sujet celui que l’on surnomme Moïse donnera une réponse? —Oui, dit-il sur le même ton (168)''Voir même série, (Yoma1,1) ( 38d); (Megila 4,8) (75c);(Nazir 5,3) ( 54a); (Sanhedrin 2,1) ( 19d); (Horayot 3,5) (47d).''; ainsi, il explique pourquoi il y a une distinction entre l’oblation qui est retombée à la même place et celle qui ne l’est pas: il justifie ce qui est dit que tantôt c’est considéré comme un mélange, au cas où l’oblation y retombe, parce que l’ensemble du mélange équivaut à de simples produits non rédimés, et lorsque les prélèvements auront été faits régulièrement, le reste pourra être consommé (sans perte). Au contraire, lorsqu’elle retombe ailleurs, il n’y a pas de mélange, l’ensemble nouveau est sacré par suite de l’immixtion de la part sacerdotale, et il n’est pas loisible à tous de consommer le reste. R. Ila a enseigné que l’on admet cette explication de R. Hagaï. R. Zeira dit: un tel fait a été présenté devant R. Hanina, et il a décidé que l’on adopte l’avis de R. Simon Shezori (en ce qu’il dit dans la Mishna qu’en semaine aussi l’information suffit pour manger du doute). Au contraire, R. Aha dit au nom de R. Yonathan que cet avis ne sert pas de règle.
Pnei Moshe non traduit
תני. בתוספתא דתרומו' (פ''ה) וחסר כאן בהעתקה וה''ג שם תרומת מעשר שחזרה למקומה מדמעת שלא למקומה אינה מדמעת דברי ר''א וחכ''א בין למקומה בין למקום אחר מדמעת רבי שמעון אומר בין למקומה בין למקום אחר אינה מדמעת ושקלי וטרי אמוראי בפירוש פלוגתייהו:
בעא קומי ר' זעירא. בשלמא מ''ד מדמעת מדמעת ושאינה מדמעת אינה מדמעת ניחא. כלומר בין למ''ד שמדמעת בין במקומה בין שלא במקומה ובין למ''ד אינה מדמעת בתרוייהו אליבא דהני מ''ד ניחא דפלוגתייהו אם גזרו חכמים דימוע בדמאי כמו בודאי ולמר ס''ל דכמו בודאי מדמעת בכל מקום שנפלה לפחות ממאה ואפי' לא נפלה לאותן צ''ט שניטלה מהן התרומת מעשר אלא למקום אחר נפלה וה''ה בתרומת מעשר של דמאי דכל מה שגזרו חכמים כעין של תורה הוא דגזרו ומ''ד שאינה מדמעת ס''ל הואיל ועיקר דימוע אינו אלא מדרבנן דהאי קרא את מקדשו ממנו דיליף לה הכא לקמן (בפ''ד דתרומות) לדימוע אינו אלא אסמכתא בעלמא וכיון דמדרבנן היא בודאי גזרו ובדמאי שאינו אלא ספק לא גזרו בו דימוע כלל:
מאן דאמר למקומה וכו' אלא למאן דאמר דמחלק בין למקומה ובין שלא למקומה קשיא מה בין זה לזה דאם גזרו דימוע גם בדמאי מ''ש שלא למקומה מלמקומה:
על ר' חגיי. אדהכי נכנס ר' חגיי לבית המדרש ואמרין חברייא כדין הוא מימר משה דאנא אמר טעמא לפי שדרכו של ר' חגיי היה כך כשאמר איזה דבר בביה''מ היה נשבע במשה שכך וכך הוא כמו שתמצא בכמה וכמה מקומות בש''ס הזה בפ''ק דיומא בהלכה א' מה מייחדין ליה עמיה אמר רבי חגיי משה דאין מייחדין ליה עמיה דו קטיל ליה וכן בפרק קמא דמגילה ובריש פרק ב' דסנהדרין ובפרק ג' דהוריות ולפיכך אמרו הרי עכשיו יאמר משה דאנא אמר טעמא. אמר כן הדבר אני נשבע משה דאנא אמר טעמא:
מאן דאמר מדמעת וכו'. כלומר טעמא דהאי מאן דאמר דמחלק ובמה שאמר מדמעת והיינו אם נפלה למקומה משום שהיא מתרת את השיריים לאכילה לאחר שהופרשה וכיון שחזרה ונפלה לאותן השיריים עצמן בדין הוא שתהא מדמעת שהלך לו ההיתר שממנה בתחלה וכיון שאין כאן מאה וא' נעשה הכל מדומע:
ומ''ד אינה מדמעת. כלו' ובמקום שאמר האי מ''ד אינה מדמעת והיינו בנפלה שלא למקומה משום שאינה מתרת לאותן השיריים לאכילה וכלומר לאותן פחות ממאה שנפלה לא התירה אותן בתחלה לאכילה והלכך עכשיו ג''כ אינה אוסרת אותן דלא החמירו בדמאי כמו בודאי אא''כ חזרה ונפלה לאותן השיריים שהיתה מתרת אותן בתחילה:
הורי ר' לא כהדא דר' חניי. לדברי ר''א וכדקאמר טעמא:
אתא עובדא קומי דר' חנינא. בענין דינא דמתניתין תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה והורי כר''ש שזורי דנאמן הוא לומר שחזר ותיקן את הכל:
רבי אחא בשם ר' יונתן. אין הלכה כר''ש שזורי דלא ס''ל אימת דימוע עליו ולקמן פריך עלה מהדא דר' חנינא:
יוֹתֵר מִיכֵּן רִבַּי שִׁמְעוֹן הַשְּׁזוּרִי אוֹמֵר הִפְרִישׁ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר וְנִשְׂרְפָה הֲרֵי זֶה שׁוֹאֲלוֹ וְאוֹכֵל עַל פִּיו. לֹא בְדָא אָמַר רִבִּי זְעִירָא אֲתָא עוּבְדָא קוֹמֵי דְּרִבִּי חֲנִינָא וְהוֹרֵי כְּרִבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי. אָמַר רִבִּי אָבִין לֹא דָֽמְיָא הַהִיא שְׁאִילְתָּא לְהַהִיא קַדְמִייָתָא. תַּמָּן לָא בְּגִין חֲשֵׁיד לָךְ. אֶלָּא בְגִין דִּזְבַנִּית מִינָּךְ אִיתְמֹל חִטִּין וַחֲמִית אוֹכְלוֹסִין עָלָךְ וְאָֽמְרִית דִּילְמָא דְּאַנְשִיתָהּ מְתַקְּנָהּ מְתַקְּנָן הֲוִייָן. בְּרַם הָכָא בְּגִין דְּחֲשַׁדְתָּךְ וְתִיקַּנְתִּין וְאִיתּוֹקְדִּין מְתַקְּנָן הֲוִייָן. רִבִּי שְׁמוּאֵל בְּרֵיהּ דְּרִבִּי יוֹסֵי בֵּי רִבִּי בּוּן אָמַר תַּנִּי בַּר קַפָּרָא כֵּן אֵימַת הַדִּימּוּעַ עָלָיו וְהוּא אָמַר אֱמֶת.
Traduction
Mais, allant plus loin, R. Simon Shezori dit encore (169)Tossefta sur notre traité, 5.: si l’oblation de la dîme (100ème) a été brûlée par mégarde, il suffit, pour consommer le reste, de s’informer auprès du vendeur si les prélèvements ont été accomplis. Ce n’est pas à ce sujet (mais en cas de mélange) que R. Zeira dit: lorsque le fait se présenta à R. Hanina, il décida que l’on suivrait l’avis de R. Simon Shezori. Cette information (au sujet de l’oblation retombée), dit R. Abin, ne ressemble pas à celle dont il a été question au commencement de la Mishna; dans la première partie, il lui dit, en s’informant: ''Je ne te soupçonne pas de négligence au sujet des dîmes; mais, comme au moment où je t’ai acheté hier des froments il y avait beaucoup de personnes auprès de toi, j’ai supposé que tu pourrais avoir négligé les prélèvements dus'''' (En ce cas, l’information suffit pour tous). Au contraire, dans le second cas, il y a eu soupçon réel sur la question de rachat, et par accident après la formalité accomplie, l’oblation a été égarée (est retombée); pour cette cause, la question a lieu. R. Samuel, fils de R. Yossé bar R. Aboun, au nom de bar Kappara dit: comme il éprouve du respect pour ce mélange (170)Voir les passages précités de Hullin et Menahot qui contient une part d’oblation (chose assez grave), le vendeur dira la vérité.
Pnei Moshe non traduit
יותר מכאן וכו'. בתוספתא דמכילתין שם מסיים הכי על מילתיה דר''ש שזורי ושם גריס ונגנבה ה''ז שואלו אם הפריש והתקין בתחלה לפי שאינה בפנינו ואוכל על פיו להשירים:
לא בדא א''ר זעירא וכו' על מילתיה דר' אחא פריך והא ר' חנינא הורה הלכה למעשה כר''ש שזורי ומ''ט דר' אחא בשם ר' יונתן דפליג עליה וקאמר אין הלכה כר''ש שזורי:
א''ר אבין. היינו טעמא דלא פסק כר''ש שזורי משום דלא דמיא ההיא שאילתא ששואלין לזה שאינו נאמן על המעשרות בשביל התרומת מעשר שנפלה לההיא שאלה קדמייתא ברישא בלוקח פירות ממנו ושואלו כדמפרש ואזיל:
תמן. ברישא יכול לומר לו מה שאני שואל אותך אם הפירות מתוקנין הן לא בגין חשיד לך שאפשר לא תקנת אותן לא היא אלא בגין כשלקחתי ממך אתמול החטין וראיתי אוכלוסין הרבה סביבותיך ואמרתי אפשר משום הטירדא דאנשיתה מתקנה מתקנן הויין כלומר אם שכחת מלתקן אותם או שכבר מתוקנין היו וכיון ששואלין אותו דרך עקלתון כדאמרינן לעיל ודרך כבוד אף הוא אומר האמת שרואה שאין מחזיקין אותו לחשוד ולפיכך סומכין עליו ואוכל על פיו:
ברם הכא. בתרומת מעשר אי אפשר לשאלו דרך כבוד אלא שנראה כאומר לו בגין דחשדתיך שאני מחזיק אותך כחשוד ואותה תרומת מעשר שנפלה אם תקנת אותן הפירות שנפלה לתוכן דאין מקום לשאול לו בענין אחר כ''א כך:
ותיקנתין. כלומר שאף שהוא משיב ותיקנתין. כבר תקנתי הפירות:
ואתקרין מתקנין הויין. בתמיה וכי בשביל זה נקראו מתוקנין כמו שהיה שמא משקר הוא וזהו טעמא דר' אחא דקאמר אין הלכה כר''ש שזורי:
תני בר קפרא כן. כר''ש שזורי דאף בתרומת מעשר שואלו ואוכל על פיו לפי שאימת הדימוע עליו והוא אומר האמת:
Dmaye
Daf 18a
משנה: רִבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר אֵין אָדָם צָרִיךְ לִקְרוֹת שֵׁם עַל מַעֲשֵׂר עָנִי שֶׁל דְּמַאי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים קוֹרֵא שֵׁם וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ. מִי שֶׁקָּרָא שֵׁם לִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי וּלְמַעֲשֵׂר עָנִי שֶׁל וַדַּאי לֹא יִטְּלֵם בַּשַּׁבָּת וְאִם הָיָה כֹהֵן אוֹ עָנִי לִמּוּדִים לוֹכַל מִמֶּנּוּ אֶצְלוֹ יָבוֹאוּ וְיֹּאכְלוּ וּבִלְבַד שֶׁיּוֹדִיעֵם.
Traduction
R. Eliézer dit: il n’est pas nécessaire de désigner la dîme des pauvres que l’on prélève sur les fruits douteux (173)''L'omission de cette dîme, due à la 3e année agraire, étant passible de la peine capitale, on ne soupçonne pas l'ignorant de l'avoir négligée. Aussi les Sages prescrivent-ils de ne la prélever que nominalement. Pour ces prélèvements fictifs, voir les traités Troumoth et Maasserot et surtout ci-après,(5,1) (Nedarim 84a); Makot16b.''; mais, selon les autres sages, il faut faire cette désignation (pour qu’aux années suivantes on ne la néglige pas), mais on ne la prélève pas (le pauvre ne peut, à défaut de preuves, la réclamer). Celui qui (la veille du samedi) a désigné nominativement l’oblation de la dîme (le 100ème) sur les fruits douteux, ou la dîme des pauvres sur des produits notoirement inaffranchis (toutes deux obligatoires), ne pourra pas les prélever le samedi pour les offrir au sacerdote ou au pauvre. Mais si le sacerdote et le pauvre ont l’habitude de manger chez lui, ils peuvent venir manger comme d’ordinaire, pourvu que le maître de maison leur fasse savoir que ce sont les parts légales (il ne doit pas en profiter pour paraître leur offrir des dons d’hospitalité, tandis qu’il leur remet ce qui leur est dû).
Pnei Moshe non traduit
מתני' אין אדם צריך לקרות שם על מעשר עני של דמאי. מפרש בגמרא דר''א סבר טבל של מעשר עני במיתה הלכך לא נחשדו עמי הארץ על מעשר עני ומפרישין אותן ולוקחין לעצמן וחכמים סברי דנחשדו עמי הארץ שלא להפריש מעשר עני לפי שאינו אלא בלאו ולפיכך הלוקח מהן קורא שם למעשר עני אבל א''צ להפריש וליתן לעני דהרי ספק הוא והוי העני מוציא מחבירו ועליו הראיה והלכה כחכמים:
מתני' מי שקרא שם לתרומת מעשר של דמאי. שאמר תרומת מעשר שאני חייב להפריש מכרי הזה יהא מונח בצפונו או בדרומו ולא הפרישה. והא דנקט תרומת מעשר של דמאי לפי שהישראל קורא לה השם ונותנה לכהן ולוקח המעשר לעצמו אבל תרומת מעשר של ודאי אין הישראל קורא לה שם אלא הוא נותן מעשר ללוי והלוי מפריש תרומת מעשר ונותנה לכהן:
לא יטלם בשבת. כדי ליתנם לכהן או לעני שבחצר ושבמבוי לפי שאסור ליתן מתנות לכהן ולעני בשבת:
ואם היה כהן או עני למודים לאכול אצלו. שהם רגילין לאכול על שלחנו יבאו ויאכלו:
ובלבד שיודיעם. שהוא של תרומת מעשר או של מ''ע שאם אינו מודיעם והם סבורים שמשלו הוא מאכילם הו''ל כמאכיל אורחיו תרומות ומעשרות וזה אסור:
הלכה: רִבִּי בָּא בַּר הוּנָא בְשֵׁם רַב הָאוֹכֵל פֵּירוֹתָיו טְבוּלִין לְמַעֲשֵׂר עָנִי חַייָב מִיתָה. מַה טַעַם דְּרִבִּי לִיעֶזֶר מִכֵּיוָן שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁהוּא בַּעֲווֹן מִיתָה מַפְרִישׁ. מַה טַעַם דְּרַבָּנָן בְּלֹא כָךְ קוֹרֵא שֵׁם וְאֵינָן צְרִיךְ לְהַפְרִישׁ.
Traduction
R. Aba bar Houna dit au nom de Rav (174)Cf. même série,(Qidushin 2,1).: si l’on mange des produits avant d’en avoir prélevé la dîme due aux pauvres (tous les 3 ans), on est passible de la peine capitale. Quel est le motif de l’avis que R. Eliézer exprime dans notre Mishna? Dès que l’on sait que l’on encourt la peine capitale si l’on omet ce prélèvement, on ne le négligera pas (il est donc inutile de désigner cette dîme en cas de doute); au contraire, selon les autres sages, cette crainte n’est pas indispensable, puisque sans cela la désignation seule est obligatoire, non le prélèvement (donc l’aggravation n’entraîne nulle perte). On peut ajouter foi pour la 1ère dîme à celui que l’on a vu prélever la seconde dîme.
Pnei Moshe non traduit
גמ' האוכל פירותיו טבולין למעשר עני כצ''ל:
מה טעם דר''א. רב קאמר לה משום דר''א ס''ל האוכל טבל של מעשר עני חייב מיתה ומכיון שהוא יודע שהוא בעון מיתה מפריש ולא נחשד על כך והלכך הלוקח ממנו אין צריך לקרות שם:
מה טעם דרבנן בלא כך. כמו דלא כך כלומר דרבנן אעיקרא דמילתיה דר''א פליגי דקסבר טבל של מעשר עני במיתה ורבנן סברי לא כך הוא דאינו במיתה אלא בלאו הלכך אמרינן דנחשדו ע''ה על מעשר עני ומשו''ה קאמרי קורא שם וא''צ להפריש דהמוציא מחבירו עליו להביא ראיה כדפרישית במתני':
הלכה: רִבִּי יַנַּאי בֵּי רִבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן בְּשַׁבָּת שֶׁל פְּרוֹטָגַּמִּייָא הִתִּירוּ מִפְּנֵי אֵיבָה. אָמַר רִבִּי אָבִין כָּאן הִתִּירוּ טְבָלִים מִשּׁוּם דַּרְכֵּי שָׁלוֹם. רִבִּי חֲנִינָא אָמַר רִבִּי יִרְמְיָה בְּעֵי אִם מִפְּנֵי דַּרְכֵּי שָׁלוֹם לָמָּה לִי בִּלְבַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ מְעוּשָּׂרִין הֵן. שָׁאֲלוֹ בַּשַּׁבָּת הָרִאשׁוֹנָה וְלֹא בָא הַשְּׁנִייָה מַהוּ שֶׁתֵּעָשֶׂה רִאשׁוֹנָה. 18a אָמַר רַב חִסְדָּא כָּאן שָׁנִינוּ שֶׁאָסוּר לְחָבֵר שֶׁיֹּאכַל בִּסְעוּדָה שֶׁאֵין לָהּ שֵׁם.
Traduction
R. Yanaï b. R. Ismael dit au nom de R. Yohanan: on a fait une exception pour le premier repas qui suit le mariage des jeunes gens, à cause de la haine que pourrait provoquer le refus d’un compagnon d’assister à ce repas. Au contraire, dit R. Abin, à tous (et pas seulement au fiancé), on a permis dans l’intérêt de la paix que l’on s’expose à manger des objets douteux. Mais alors, demanda R. Hanina au nom de R. Jérémie, si c’est permis dans l’intérêt de la paix, pourquoi, selon la Mishna, l’hôte doit-il certifier que la dîme a été prélevée? (Il n’y a pas de réponse à cette question; on pense, comme plus haut, que cette précaution est prise contre une personne qui, par exception, mentirait en ce cas). Si, après s’être informé la première semaine du mariage pour le repas officiel, le compagnon ne s’est pas présenté (172)Question développée en 2, fin., peut-il venir ultérieurement, en se fondant sur cette information première? Nous avons appris, répondit R. Hida, qu’il est défendu à un compagnon de s’attabler à un repas qui n’a pas de but religieux (or, un tel but n’a plus lieu après le première semaine; le compagnon ne devra donc plus s’y rendre).
Pnei Moshe non traduit
גמ' כאן התירו טבלים. שאע''פ שבחזקת טבל הוא שהרי אינו נאמן הוא התירו לזה לאכול משום דרכי שלום:
אם מפני דרכי שלום. התירו לו א''כ למה לי בלבד שיאמר לו מעושרין הן הא קאמרת שהתירו לו לגמרי:
שאלו בשבת הראשונה. ואמר לו מעושרין הן ולא בא לאכול עמו:
השנייה מהו שתעשה ראשונה. אם עכשיו שבת השנייה תהא במקום הראשונה וסומך על השאלה ששאלו בראשונה ואוכל עמו בשניה:
כאן שנינו שאסור לחבר לאכול בסעודה שאין לה שם. בפני עצמו כמו סעודת נשואין וכיוצא בה אבל לא בסעודת הרשות שהרי כאן לא התירו לו אלא בשבת הראשונה של נשואין:
תַּנִּי הַנֶּאֱמָן רָאוּ אוֹתוֹ מַפְרִישׁ שֵׁנִי. תַּנִּי לַשֵּׁנִי נֶאֱמָן לָרִאשׁוֹן דִּבְרֵי רִבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים הַנֶּאֱמָן לָרִאשׁוֹן נֶאֱמָן לַשֵּׁנִי. הַנֶּאֱמָן לַשֵּׁנִי אֵינוֹ נֶאֱמָן לָרִאשׁוֹן. מַה טַעַם דְּרִבִּי אֱלִיעֶזֶר מִשּׁוּם שֶׁאֵינוֹ חָשׁוּד לְהַקְדִּים אוֹ מִשּׁוּם שֶׁהִפְרִישׁ שֵׁנִי חֲזָקָה שֶׁהִפְרִישׁ רִאשׁוֹן. וְהָתַנֵּינָן רִבִּי לִיעֶזֶר אוֹמֵר אֵין אָדָם צָרִיךְ לִקְרוֹת שֵׁם לְמַעֲשֵׂר עָנִי שֶׁל דְּמַאי. הָא שֵׁנִי צָרִיךְ מַה אִם שֵׁנִי שֶׁאֵין לְרַבּוֹ טוֹבַת הֲנָייָה צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ. רִאשׁוֹן שֶׁיֵּשׁ לְרַבּוֹ טוֹבַת הֲנָייָה לֹא כָל שֶׁכֵּן.
Traduction
En effet, on a enseigné que celui qui prélève la seconde dîme est digne de foi pour la première; tel est l’avis de R. Eliézer. Selon les autres sages, celui qui est digne de foi pour la première dîme l’est aussi pour la seconde, mais celui qui l’est pour la seconde ne l’est pour la première (plus grave). Sur quel motif se fonde R. Eliézer? Sur ceci: ou l’on ne saurait être soupçonné de consacrer la seconde dîme (qu’il faut consommer à Jérusalem) avant la part sacrée revenant aux lévites; ou bien encore, dès qu’on l’a vue prélever la seconde dîme, il y a présomption que la première dîme l’est aussi, car s’il sait qu’il peut prélever la seconde dîme, dont le revenu n’est pas destiné à une personne consacrée au culte (puisqu’il la consomme lui-même), à plus forte raison il prélèvera la première dîme destinée aux lévites (y compris le 100ème dû aux sacerdotes). —Mais la Mishna ne dit-elle pas que, selon R. Eliézer, il est inutile de désigner du nom (175)Voir Babli, (Betsa 13b). la 3ème dîme? —Donc, il le faut pour les premières.
Pnei Moshe non traduit
תני בתוספתא דמע''ש (פ''ג). והבאתי לעיל (בפ''ת דפאה בהלכה ב') וה''ג שם ראו אותו שהפריש מעשר שני נאמן על הראשון דברי ר''א. ותיבת תני בתרא וכו' ט''ס הוא כאן וכצ''ל נאמן לשני נאמן לראשון דברי ר''א וחכ''א הנאמן לראשון וכו' מפני שהראשון אינו שלו שצריך ליתנו ללוי אבל השני שלו הוא:
מה טעם דר''א. דס''ל נאמן לשני נאמן לראשון:
משום שאינו חשוד להקדים. שני לראשון דלכתחילה צריך להקדים מעשר ראשון להשני כדתנן (בפ''ד דתרומות) וכיון שהפריש השני מסתמא הקדים והפריש הראשון:
או משום שהפריש שני חזקה שהפריש ראשון. כלומר או דבלא''ה אמרינן דנאמן נמי על הראשון ואפי' לא היה צריך להקדימו משום דבחזקת שמפריש מעשרותיו הוא וכיון שהפריש זה הפריש ג''כ לאידך:
והתנינן ר''א אומר וכו'. כלומר דפריך אהאי טעמא בתרא דהיאך ס''ד לדמות הראשון לשני בחזקת מפריש הא לא דמי דהא תנינן ר''א אומר אין הלוקח מע''ה צריך להפריש מעשר עני של דמאי אם שנת מעשר עני הוא:
הא שני צריך. הא אם שנת מעשר שני היא צריך להפריש אף לר''א דלא אשכחן דפליג אלא במעשר עני אלמא דמודי ר''א דנחשדו עמי הארץ על מעשר שני והשתא מכ''ש דנחשדו על מעשר ראשון כדמסיק הק''ו:
מה אם שני שאין לרבו טובת הנייה. כלומר דלא שייך ביה למימר דיש להבעלים טובת הנאה ליתן לזה או לזה שהרי א''צ ליתנו לאחרים אלא שלו הוא ומעלהו לירושלים ואוכל בעצמו:
צריך להפריש. ואפ''ה אמרת דצריך להפריש דנחשדו על מעשר שני:
ראשון שיש לרבו טובת הנייה. כלו' שאינו שלו לגמרי אלא דטובת הנאה הוא דיש לו ומיהת צריך ליתנו לכ''ש דנחשדו ע''ה עליו והאיך מדמי לה חזקת הראשון לשני בגוונא דראינו שהפריש להשני:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source